ראיון עם סבתי פנינה

שמי פנינה פרוימוביץ שרביט. לא החלפתי שמות. אני קרויה על שם סבתי ז"ל מצד אמי ז"ל שנקראה פריבה. שמם של הורי ז"ל היו שושנה ויצחק. את סבתי וסבי ודודי מצד אמי לא הכרתי כי כולם ניספו בשואה. סבי מצד אבי ודודי עלו מאוקראינה בשנת 69. הורי הגיעו לאחר השואה באונייה פאן יורק לנמל חיפה וגורשו לקפריסין על ידי הבריטים לקפריסין. מקפריסין הם הגיעו באוניה פן קרשטן שנקראה בעברית עצמאות. שבועים לאחר שהורי עלו לארץ נולדתי בחדרה. נולדתי ב16.2.1949 בבית דיברו יידיש ועברית. בתחילה אמי הייתה עקרת בית ולאחר מכן עבדה כאזרחית עובדת צה"ל ונהלה חדר אוכל. אבי גויס כמה שבועות לאחר הולדתי. אבי נולד בהרי הקרפטים שהיו בשטח צ'כיה והיום בשטח אוקראינה. אמי נולדה בטרנסילבניה שהיום שייכת לרומניה. הורי מצאו בית נטוש בתחילת בנייתו בשבועות הראשונים סגרו את הפתחים אף על פי שהיה קר בשמיכות ובקרשים שמצאו ואחר כך השלימו את בניית הבית. בבית היו שני חדרים, מטבח ושירותים בחצר. בלילה אם היינו צריכים לצאת לשירותים או למטבח נעזרנו בעששיות. חצר הבית הייתה מאוד מרווחת ובקיץ כל ילדי השכונה היו מביאים גיגיות, ממלאים במים ובצהריים אחרי שהמים התחממו עשינו "בריכה". נהגנו לאכול קיסונים ממולאים בגבינות ובשרים, מאמאליגה שזה הוא מאכל תירס עם חמאה וגבינה צהובה, אכלנו דג ממולא, גולש, גיבץ' ועוד. היות ומשפחתה של אמי כולה נספתה בשואה ומשפחתו של אבי גרה באוקראינה. זכור לי במיוחד ליל הסדר שחגגנו ארבעתנו אחותי, אני והורי. הקפדנו לשים כרים גדולים על המשענת של המושבים בשביל להדגיש את המסובים. חשנו הרגשת חגיגיות. שרנו שירים מתקופת הפלמ"ח כגון- זמר זמר לך, צא נא צא נא, האמיני יום יבוא, באב אלוואד ועוד. באידיש שרנו- האידי שה ממה וכדומה. הייתי בגן ילדים ולאחר מכן בבית ספר יסוד "אחווה" ברמלה ולבית ספר תיכון עברתי לבית הספר החקלאי "עיינות" שבו למדתי שלוש שנים והשתלמתי בענפי הנוי, פרדס, מדגרות הלול ולול. לאחר מכן עברתי ללמוד בירושלים בסמינר למורות. מורה הזכורה לי במיוחד הייתה המורה לכימיה חיה אתינגר שהושפעתי ממנה רבות שלאחר כעשר שנים כאשר אני הנחתי והדרכתי סמינריסטיות חדשות אחת מהן אמרה לי שאני מזכירה בצורת הדיבור שלי את המורה חיה אתינגר. הדבר החמיא לי מאוד. בתיכון בהיותי בפנימייה החקלאית "עיינות" הלכנו ים אחד לקטוף פטריות. בערב בישלנו אותם אכלנו ומאוד נהנינו אבל למחרת בבוקר מופיע אבי בפנימייה. מסתבר שאחר הצהריים לאחר קטיף הפטריות התקשרתי להורי בטלפון וסיפרתי להם על החוויה המהנה, אמי חלמה בלילה שהפטריות מורעלות ובבוקר שלחה את אבי לבדוק שאני בחיים. אבי המסכן נאלץ להגיע בשלושה אוטובוסים לשאול לשלומי. הייתי תלמידה בינונית אבל מאוד חברותית. בבית הספר היסודי הייתי הקריינית של בית הספר. הייתה לי חברה משמעותית בשם עירית צור שלמדה איתי בעיינות. הייתי בתקופת בית הספר היסודי חברה בתנועת בית הספר הצופים ודבר הזכור לי ביותר היה עש הלילה שהיינו עושים ברמלה. פגשתי את סבא ברמלה בחופש הגדול כשהגעתי מעיינות לרמלה. הכירה ביננו ידידה משותפת בשם טובה גוטריימן וחברותינו התהדקה כאשר סבא התנדב לבוא איתי למערבון פופולארי. התחתנתי בגיל 18 וחצי והיות וגם למדתי בסמינר שרותי בצבא נדחה ואחר כך ויתרו על שירותי בכלל. במצבע קדש כאשר הייתי בת שבע אבא שלי ודוד שלי גויסו ולא היו מקלטים בתקופה ההיא והשחרים ואנחנו חפרנו שוחות בחצרות ומילאנו שקי חול מחשש שנותקף. יחסי השכנות היו מופלאים אנשים לא נעלו את הדלתות בבתים, לא ביום ולא בלילה. בתקופת החופש הגדול היינו כל השבוע מתכונים ל"הצגה" ביום שישי כל השכנים מהסמטאות הסמוכות היו מגיעים עם כיסאות לצפות בילדי השכונה ובילדיהם מופיעים. פתגם הזכור ולא שלא משתמשים בו כיום הוא- "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה". הפירוש של הפתגם הוא- אל תדחי דבר מפני שבסוף אולי לא תתפני לעשותו. אני מתגעגעת לאבי ז"ל. שהיה אבא תומך, אוהב ומחבק והיום הוא חסר לי.